אנחנו האינדיאנים של מדינת ישראל

מיכל זק

נור אלעוקבי הוא ידיד וותיק שלנו, והוא גם איש מוזר, הוא מתעקש לחזור לישוב השבט שלו, שבט אלעוקבי בשטח אלעראקיב, ממנו גורשו בשנת 1951 והבטיחו להחזיר אותם אליו כעבור ששה חודשים . הוא החליט כצעד ייאוש לאחר מיצוי כל ההליכים, "להתנחל" בשטח הישוב שלו, בתוך אוהל בדואי מאולתר. נורי יושב שם כבר כמה חודשים, ואני ובני משפחתי החלטנו לבקר אותו ולחזק את ידיו. יום שישי אחר הצהריים, חיכינו שהשמש תרד מעט, לא להגיע בחום, יש לנו את הלוקסוס הזה, נסענו דרומה, בשלב מסוים התחלנו להטריד את נורי בסלולארי, פספסנו כניסה אחת, חזרנו, נכנסנו בשביל העפר שלפני הגשר ונסענו עד לסככה. המראה היה סוריאליסטי-סככה פשוטה, על מוט אחד תלויה חולצת טריקו עם תמונה של אינדיאני, מזרון על הרצפה, מיכל מים, ערימת כסאות כתר צהובים, ואוטו עמוס בצד. מול הסככה אנדרטה, חתיכות בטון וברזל, זכר לרצפה שנורי יצק והמשטרה הרסה. באופק מדרום שכונת מגורים חדשה של תרבין א-סאנע, מצפון רהט, וישוב יהודי חדש-גבעת הבר, שהוקם על אדמות שבט אל עוקבי. ממזרח במרחק, סככה של רועי צאן שהגיעו עם העדרים- יעזבו בקרוב. ומדבר.

אבל במבט של בדווי רואים עוד דברים: בואדי מאחורינו שרידים של בית שנבנה בשנות ה-40, כמה ערימות של אבנים, שם נורי נולד, בואדי ממול שוב שרידים של בית, ועץ זה היה הבית של סבא של נורי. לידנו סימני חריש, לפני שנה בדיוק נורי זרע חיטה, אחר כך הוא נסע לארה"ב לכינוס בנושא עמים מנושלים, באותו לילה חלם חלום, היתה חפלה במשפחה, הגישו מגשים של אוכל, אורז ובשר, ופתאום הכל נעלם, ואף אחד לא אכל, נורי קם בבהלה. בבוקר הוא דיבר בפנאל יחד עם אינדיאנית מארה"ב, אינדיאנית מוונצואלה, וכורדי, בין השאר הוא אמר לקהל: בעודי מדבר איתכם יש לי הרגשה שהסיירת הירוקה משמידה את הגידולים שזרעתי על אדמתי. ואמנם באותו זמן בדיוק עלו הטרקטורים על השטח והשמידו את החלקה שזרע.

בדרך כלל בסיפורים כאלה, עם דמויות מיתולוגיות כמו נורי, כשהרוח נושבת דרך פתחי הסככה, והשמש מתחילה לשקוע, יש איזה חלום, התערבות אלוהית שמחזקת את הסיפור. בסיפור של שבט אל עוקבי לא צריך שום אמצעים ספרותיים לחיזוק וצידוק, הסיפור קשיח, אין בו פרצות. נורי אל עוקבי הוא לוחם ותיק מאוד בצבא המאבק, נפגשתי איתו לא פעם ולא פעמיים, כל פעם סביב מאבק אחר: פעם על בניית גן ילדים בכפר הלא מוכר בחורה, שמשפחת אל עוקבי גורשה אליו ב-1951. פעם במשרדי האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדווים שנמצא בעיר העתיקה בבאר שבע, שם בין ערימות של דברי דפוס מצהיבים ומאובקים, שמישהו הדפיס ביותר מדי עותקים מתוך אופטימיות שקריאה להפגנה למען הצדק תביא אלפים לרחובות, שם מצאתי על הקיר תמונה של תומרקין משנת 1978: צילום של אנשים מובלים בקרון (מהשואה שלנו) וצילום של ילדה בדווית, ומתחת לצילומים תומרקין כתב : "יהודי, אל תעשה להם את שעשו לך אחרים".

את התמונה השגתי אחר כך מהאמן והיא תלויה במשרדי, ולא פעם מעוררת תגובות מהנכנסים. אך אני בכל פעם שאני מביטה בה אני נזכרת בכפרים הלא מוכרים, בנישול, בגזענות, ועכשיו מתווסף המשפט של נורי: "אנחנו האינדיאנים של מדינת ישראל". נורי גולל את סיפור הפגנת היחיד שלו ובהתחלה קצת נבהלתי, היה משהו נואש בקולו שלא זכרתי מהפעמים הקודמות, הפעם הוא נשאר על אדמת אבותיו עד שיאשרו לבנות עליה כפר לשבט, או עד המוות. ככל שהאריך וסיפר, חזרה רוח הקרב לקולו, ואיתה גם ההומור. נראה שאומנות הסיפור שמשייכים לעמי המדבר לא פסחה עליו והוא תיאר את שלושת המעצרים האחרונים שלו בצורה מפורטת ומותחת. הוא הדגיש פרטים כמו את שמות השוטרים, את הדרגות שלהם, את התאריכים והשעות, הוא גם תיאר איך הגיעו 250 קצינים ושוטרי יס"מ וכאשר הקצינים הגבוהים באו לדבר איתו אף אחד לא ישב, למרות שהיו לו כסאות (כתר, צהובים), הם עמדו ואמרו לו שהוא עצור, בלי צו משופט, בלי סיבה- מדינת ישראל בהפגנת כוח וולגרית, מוגזמת, חסרת פרופורציות נגד נורי אל עוקבי, אדם בין ששים וארבע, רזה, חרוש קמטים, שיושב על מזרון תחת סככה באמצע הנגב.

ואחרי כל מעצר ואחרי כל הריסה של האוהל נורי שב אל המקום ובנה אוהל חדש, ונורי מצהיר שהוא יישאר שם עד שיבנו את הישוב שלהם מחדש או עד שימות. ולמשמע הדברים המצמררים האלה ברקע אנו רואים את גגות הישוב החדש- גבעת הבר... יהודים שגרים על אדמות שבט אל עוקבי. יהודים שנקראו לדגל ובאו ליישב את אדמת הנגב. עם ללא אדמה הגיע לאדמה ללא עם כלשון האמרה הציונות המפורסמת. הרי נורי ובני השבט שלו, נורי וכל הבדווים בדרום, נור וכל הפלסטינים, הם לא בני אדם בעיני הציונות לכן האדמה היתה ריקה, כי לא היו בה יהודים. אני רוצה לראות את הפנים של תושבי גבעת הבר, להביט להם בעיניים ושנורי יוריד את משקפי השמש ושיביטו לו בעיניים. כשיצאנו לקראת כניסת השבת, שועל בודד טייל על תלולית החול מולנו, ואנחנו חזרנו לארוחת הערב המשפחתית בביתנו, שאין עליו צו הריסה.