מדיאלוג לפעולה

אורי אילון

אורי איילון השתתף במפגש בין סטודנטים יהודים ופלסטינים משכם ,שנערך בשיתוף בין בית ספר לשלום איתחאד שבאב נאבלס, מפגש שנערך בנוה שלום ב13-15 במרץ 2003.עקב המפגש אורי כתב את המכתב הבא.
בסוף השבוע האחרון השתתפתי בסמינר לסטודנטים יהודים ופלשתינים ביישוב נווה-שלום. כמעט במחתרת, רחוק מעיני צה"ל ובת בריתו התקשורת הפטריוטית ממשיכים להיערך מפגשים כאלה בין שני העמים. מפגשים קשים, עצובים, נוקבים אך - כמה נדיר לתקופתנו - לא אלימים.
הפלשתינים הגיעו משכם ומרמאללה אחרי שעות רבות של הליכה ברגל בניסיון לעקוף את המחסומים ואת האיסור להיכנס לתחומי ישראל. בתחילת המפגש שאל אחד הישראלים למה הם עשו את המאמץ הזה וסיכנו את עצמם רק כדי לשבת ולדבר איתנו. הפלשתינים הסבירו שחשוב להם לספר מה קורה להם ולעמם ושאולי באמצעותנו יוכלו להגיע הסיפורים על חייהם לתודעת הציבור הישראלי.
אני כותב את המכתב הזה בניסיון למלא משאלה זו. למרות שאין תחליף למפגש האמיתי עם העוול ותוצאותיו אני רוצה לנסות להיות להם פה.
כל יום משלושת ימי הסמינר התחיל בדיווח של הפלשתינים על מספר ההרוגים בשטחים ביממה האחרונה. ביום האחרון סיפרו על שני ילדים פלשתינים הרוגים מכפר עזון שבו גר המנחה הפלשתיני של הקבוצה.
אחד המשתתפים הפלשתינים המשמש כעו"ד בשכם סיפר על מה הרגיש כשישב במשרד ושמע מסוק מתקרב ומשגר טיל. הוא תיאר את השניות בהן הוא שומע את הטיל מתקרב ומנסה למצוא מחסה. אחר סיפר על לילה גשום ברמאללה בו הורו כוחות צה"ל לכל תושבי הבניין שלו לצאת החוצה לצורך חיפוש. עשרות נשים, ילדים וקשישים הועמדו בגשם שוטף במשך שעות בזמן שהחיילים עברו בין דירותיהם והפכו את חפציהם. כשחזר לביתו גילה שהארנק שלו, עם 1,000 שקלים בתוכו, נגנב על-ידי אחד החיילים. פלשתיני נוסף סיפר על בית בשכם שנהרס בעוד המשפחה יושבת בו. אחרי ארבעה ימים חולצו מההריסות הסבא והסבתא שחיו על חלב שנשמר בחלל שנוצר סביבם. כשיצאו הריחו את ריח גופות קרוביהם.
הצעירים הפלשתינים גם סיפרו על השעמום שבחיים בסגר ובעוצר, על משחקי הקלפים שהפכו לאירוע התרבותי או הבידורי היחיד המלווה את חייהם. עוד סיפרו על העוני והרעב, על ארוחת צוהריים שמורכבת מכוס תה ולחם ועל פחד המוות המלווה אותם יום יום בדרך לאוניברסיטה, במחסום, ברחוב ובבית. אחד מהם, אב לשני ילדים, סיפר על אשתו שלא ראתה את הוריה ושאר משפחתה כבר שנתיים בגלל שלא ניתן לה להגיע לעזה המסוגרת.
לפניכם הפה שצועק כל-כך בשקט. האם יימצאו האוזניים והלב שישמעו?

אורי אילון, תל-אביב 1-6-2003